זכיתי לגור במדינת ישראל, להיוולד יהודיה בישראל ולגור ולגדול במקום שבו אני מרגישה השייכות, אהבה וחופש. לעומתי, יש אנשים שלא זכו לגדול במדינה שבה הם חשים שייכות, אנשים שנולדו יהודים ועלו לארץ בשביל להרגיש ביטחון, שייכות, אהבה או עוד הרבה אפשרויות.

כרגע בזמן מלחמה כל כך קשה הרבה אנשים חווים תחושת של חוסר אמון, חוסר ביטחון, חוסר השתייכות. עולים חדשים, אנשים שלא נולדו בארץ ובחרו לעלות אל הארץ ויש להם את האפשרות לחזור אל ארצם שנולדו בה או להישאר בארץ שעלו אליה, ישראל.

הקונפליקט הזה מתלווה עם הרבה חששות, פחדים ושאלות לגבי ארצם שבה נולדו בה או לגבי ישראל. כמה מהעולים החליטו לחזור לארצם כתוצאה של הרבה סיבות, וכמה מהעולים החליטו להישאר בארץ בגלל סיבותרבות כמו: פחד מאנטישמיות בארצם הקודמת, מצב בריאותי, מלחמה גם בארצם שנולדו בה, תחושת הציונות והשייכות שהתחזקה אצלם בתחילת המלחמה.

הנושא שלי לצילום הוא הרצון של ישראלים לחיים נורמטיבים ונורמליים ובתוך זה אני מצלמת עולים חדשים שעלו לפני כ10 שנה ומטה.

הרצון שלי לצלם עולים חדשים התחיל בזוג אחים, דניס וליסה, שהכרתי לפני שנתיים, אחרי חודש מאז שעלו מאוקראינה דרך פרויקט נעל"ה בלל שלא יכלו להישאר במלחמה שקרתה בארצם. אני מכירה אותם כבר שנתיים ובזמן הזה שמעתי את התסכול שלהם על מה שקורה באוקראינה, את האהבה וחמלה שהתפתחה אל ישראל. כאשר התפרצה המלחמה חשבתי לא הפסקתי לחשוש ולפחד, ואז חשבתי לעצמי מה עם דניס וליסה? מה איתם, הם עלו לארץ בשביל שלום, חיים נורמטיבים ועכשיו הם עומדים מול מלחמה בפעם נוספת, כך חשבתי על הנושא שלי לסדרת צילום.

אני רוצה לעלות את השאלות של מה עם העולים החדשים? מה הם מרגישים? האם הם ירדו מהארץ או ישארו בארץ? אני מצלמת את העולים במקום שהם מרגישים בהם בנוח בטבע, עם חלק מהמצולמים זה היה כל מקום בטבע, חלק זה היה החצר שלהם בבית, כך אפשר להיכנס במיטביות לחיים שלהם ולתחושות שלהם, כאשר הם מרגישים בנוח.